הצדקה באיסלאם - שי ברוור
היה זה גוטהולד אפרים לסינג אשר במחזהו נתן החכם הכניס קטע הקרוי "משל שלוש הטבעות" בו היהודי נתן מדבר עם סלאח א-דין בסצנה המזכירה משהו את הכוזרי של רבי יהודה הלוי.
אך, לא כמו בכוזרי מדבר נתן בשבחן שלוש הדתות המונותיאיסטיות.
לבסוף הוא מגיע למסקנה כי המפריד את הדתות זה : המלבוש,המשקה והמאכל.
משמע יש יותר דברים מאחדים ממפרידים.
אחד הנושאים המאחדים את שלוש הדתות זה הצדקה.
אמנם, כל דת פתחה מערכת שלמה סביב לנושא של צדקה אך העקרון הבסיסי נותר זהה.
אני בחרתי בדת הצעירה מבין השלוש הלוא היא האיסלאם.
יאמר מיד כל הדברים אותם אני מציג כאן הם לפי התאולוגיה המוסלמית ולא נכנסתי ולו במעט לפוליטיקה של האיסלם או למה שמנהיגים טוענים שעשו בשם האיסלאם – על כך באוניברסיטה.
כל מי שמדבר על איסלאם ולא אמר חמישה דברים, כאילו לא יצא ידי חובתו, ואלו הם :
א. שהדה-עדות
ב. צלאת-תפילה
ג. זכאת-צדקה
ד. צום-צום
ה. חג'-עלייה לרגל
הדמיון וגם השוני ליהדות ניכרים לעין.
מצד אחד הדבר העומד במרכז הדת היהודית זה עשרת הדברות אשר קבל משה בסיני חקוקים על שני לוחות ברית, דהינו על כל לוח 5 דברות.
השוני : בעשרת הדברות מדובר על 80% מצוות בין אדם לחברו ו 20% בין אדם למקום (שמור/זכור את יום השבת, לא תעשה לך אלהים אחרים).
בחמשת עמודי האיסלאם 80% הם בין האדם למקום ו 20% בין האדם לחברו (זכאת).
מצוות השהדה : מחייבת את המוסלמי להאמין בייחוד האל והאמונה בשליחותו של מוחמד .
אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליח אללה "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".
מצוות הצלאת : מחייבת כל מוסלמי להתפלל חמש פעמים ביום.
לתפילה מקום מרכזי אצל המאמין וזאת ניתן לראות בכך שהמוסלמי המאמין לוקח עמו שטיח תפילה לכל מקום.
המצווה הבאה היא הזכאת ועליה ארחיב את הדבור עוד מעט.
מצוות הצום היא הדרך של המוסלמי דרך סגוף ועינוי הגוף להגיע אל בורא העולם וללהזדכך.
מצוות החג' מחייבת את המוסלמי לעלות לפחות פעם אחת בחייו למכה.
מי שעשה זאת זכאי להוסיף את התואר חג' לשמוע ובד"כ מצייר על הבית כיצד עשה את המסע.
הצדקה באיסלאם מחולקת לשתי קבוצות.
הזאכת שכבר הראנו את מרכזיותה באיסלאם ושהיא דבר שאינו אופציונאלי
ולעומתה הצאדאקה שהיא דבר אופציונאלי.
ניתן להקביל זאת ולאמר שהזכאת היא בגדר מס בעוד שהצאדקה היא בגדר תרומה.
הזאכת בא בערבית מהפועל להיות זך ומשמעותו היטהרות.
לתת חופן מהעושר הכלכלי שברשותך, לפי כללים שנקבעו זה לזכך או לתת היתר חוקי שחלק מכספך ילך לצדקה.
לפי דת האיסלאם על כל בני האדם נבראו בצלם אל אחד ולכן כולם שייכים לשרשרת אחים גדולה אחת. כולם צאצים של אב קדמון אחד : אדם וחוה. לכן רק טבעי הוא שירצו בטובתו האחד של השני.
הם חייבים מרצונם לבוא האחד לעזרת רעהו, כחברים במשפחה גדולה אחת.
לכן, האיסלאם שם דגש רב ביותר על עזרה לחלכאים והנדכאים של החברה
זאת בגדר חובה קדושה שהציבור האמיד בחברה ייתן חלק מרכושו לספק את צרכי הצבור המעוט יכולת בחברה.
חברה יכולה לשגשג רק כאשר החברים בה לא מבזבזים את כל עושרם על ספוק הרצונות אלא שומרים חלק של זה להורים, קרובים רעים העניים, משוללי היכולת.
כפי שהאימרה אומרת "הצדקה מתחילה בבית".
מאמין יהא תמיד מוכן לאחר שדאג לצרכי משפחתו לעזור לאנשים אחרים בעת צרה.
בכך שלוקחים סכום כלשהוא מהמשכורת לזכאת בכך יש בעצם הכרה כי מי שמפרנס את האדם הוא האל ובשל היות האל מי שמפרנס את האדם חובת האדם להוציא כספים למטרות אשר אותן יעד האל.
החוק של הזכאת הוא לקחת מאלו שיש להם ולתת לאלו שאין להם.
המעבר של העושר מצד אחד לצד שני הינו דרך לאזן את האי שיוויון החברתי.
האיסלאם הקים מוסד זה כדי לקבע בלבבות המאמינים חובה זאת.
דבר זה מתבטא בתרומה של 2.5% מדי שנה מהכנסת המאמין הבודד לרווחת הצבור.
השיעור של סוגים אחרים של עושר כמו תוצרת חקלאית ותכשיטים הוא אף גבוה.
דבר זה הוא חובה על כולם.
החוק האיסלאמי מעניק סמכות למדינה או לקהילה האסלאמית לאסוף תרומות אלו ולשמור אותם בחשבון נפרד.
הכספים שהצטברו מופנים לשמונה קטגוריות המצוינות בקוראן :
א. העניים
ב. הנמצאים בדרכים
ג. פושטי רגל
ד. נזקקים
ה. מומרים
ו. פדיון שבויים
ז. גובי הזכאת
ח. למטרות ג'יהאד
הקבוצה האחרונה היא הגמישה מכל הקבוצות ומאפשר להקצות כסף לחינוך , לעבודות צבוריות ומטרות אחרות של הקהילה.
זכאת במהותו הוא מעשה של עבודת האל בעוד שבצורתו החצונית הוא נראה כתור שרות רווחה לקהילה. זה לא רק תשלום מס כפי שבדרך כלל נוטים להבין זאת ו/או להציג זאת אלא, שיש לזה יותר משמעות של פעולה בעלת אופי דתי.
החשיבות של מצווה זאת מודגשת באמצעות העובדה שהקוראן שם אותה באותה רמה של מצוות הצלאת(תפילה). הקוראן לעיתים תכופות מורה למאמינים לה לבצע את המעשה הפולחני ולשלם את הזכאת.
וזה מרחיק לכת באומרו שאדם לא יכול להגיע למעלה של צדיק אלא אם הוא תורם מהונו לאהבת האל. "ואשר יכפר הנה עשיר אלוהים מהצטרך לאדם" (סוראת בית-עמרם, צב).
מבחן הצדקה אם כך, לפי האיסלם אינו בלתת דברים שאין אנו מעריכים אלא את הדברים אשר ערכם גדול בעינינו, משהו שאנו אוהבים.
האל דורש מאיתנו לא להיות אנוכיים, זה יכול להיות בכל אחת מהצורות של מאמץ אישי,כשרונות,יכולת, למידה רכוש או הון.
הדרישה של האיסלאם שכל המאמינים יתרמו מהונם באופן חופשי לטובת הכלל אינה באה לידי ספוק רק באמצעות התשלום של היטל חובה של הזכאת.
לפי חדית' אחד ראה הנביא "בעושר של אדם אחד יש בדיוק (לאל ואנשיו) חוץ מזכאת".
חדראת עלי, הכליף הרביעי הסביר זאת : האל הסמיך את אלו שהם עשירים לשלם מהונם כדי שיהיה מספיק לענות על צרכי העני , כך שאם הם לא ימצאו אוכל ובגוד או כל דבר אחר לו הם זקוקים, זה יהיה בשל העובדה שהעשירים לא עושים די ובשל כך האל ידאג שהם ישלמו בהגיע יום הדין.
לפי עבדאללה אבן אומר, מלומד מוסלמי בעל שם מהתקופה הראשונה של האיסלם " אם היטל הזכאת אינו מספיק כדי לענות על צרכי העני, אז זאת מחובתם של העשירים בכל עיר ועיר לדאוג לעניים"
אבו זאר ע'יפרי, בן לוויתו של הנביא, דיווח כי הנביא ביושבו בצל חומת הכעבה אמר "הם המפסידנים".
אבו זאר התעניין "מי זה הם שליח האל"
הנביא ענה בהצביעו אל כיוון בוחרי ומוסלים "אלו שעורמים ערמות של הון ואינם תורמים מאומה".
הקוראן מבהיר זאת חזור והבהר שאין אדם יוצא מידי חובת הזכאת רק תוך תשלום.
הקוראן משתמש בביטוי חאק – זכות העני ; כך יוצא שהדבר אותו העשיר עושה אינו בגדר מעשה חסד, אלא מחזיר לעני דבר שהוא שלו כחוק.
כל ההוצאות של אנשים במצוקה בחברה המוסלמית מכוסה ע"י צאדאקאת (במשמעות מלולית צדיקות, מהשורש צאדאקה, להגיד את האמת, להיות אמיתי) זהו מושג בעל משמעות נרחבת ביותר המשתמשים בו בקוראן (בספרות האסלמית זה נקרא צאדאקאת אל טאטאוו או צדקה ספונטנית).
לפי אבן ערבי, נתינת צדקה נקראת צאדאקאת כדי להורות על הכנות (צידק) הרגשות הדתיים של הנותן.
הוא ממשיך ואומר שזאת פעולה מרצון של פולחן, פעולה הנעשית מבחירה חופשית. אם הפעולה אינה רצונית אזי אין לה תוקף דתי. "כדי שהאדם יעשה זאת לחובה עבורו, כשם שהאל עושה מחילה חובה עבור עצמו לאלו החוזרים בתשובה."
ההבדל היחידי בין הזכאת לצאדאקאת (כאשר במונח זכאת משתמשים לרוב בקוראן ובחדית'ים) זה שבזמן ששני הסוגים של מתן צדקה בהכרח ניתנים מרצון ( ולכן המילה צאדאקת מכסה את שתי האפשרויות של התרומה).
הצאדאקאת היא תוצאה של השראה מצדו של התורם כפי שהנסיבות מתאימות לו.
הזכאת לעומת זאת ניתנת לפי בסיס של אחוז קבוע מההון של התורם (ניסאב). כך שהסכום הניתן אינו משתנה לפי צרכים של נזקק כלשהוא אך לפי הכנסת התורם.
במקרה של הזכאת יש גם מערכת של אסוף הכספים לפי החוק האסלאמי וישנם אנשים הממונים לגבות היטל זה. הכסף הנתרם מיועד לרווחת הכלל.
במקרה של צאדאקת הבקשה נעשית באופן ישיר וספונטני מיחיד אחד למשנהו והסכום הניתן ע"י הנותן נותר עלום.
אם הוצב רף גבוה לצדקה, זה לא בגלל שהזכאת והצאדאקאת מבוצעות ע"י המאמינים לא רק כחובה מוסרית לחברה, אלא גם כמאמץ כן לרצות את האל. בפרשנות שלו על הקוראן כותב עבדאללה יוסוף עלי
1. זה צריך להיות בדרך האל
2. לא צריך לצפות לגמול בעולם הזה
3. אין זה צריך לבוא בעקבות הפניות או תזכורות למעשה צדקה
4. אין להטריד או לפגוע במקבל
לפכך הרוח של טוב-הלב ומאחלי טוב היא במהות הצדקה.
אל לא לנותן לצפות לפרס מהמוטב כאשר ממתין לו גמול רב מהאל – חומרי,מוסרי ורוחני –הדבר אותו האל חושב לטוב ביותר להעניק למשרתו.
הקוראן בפסוקים 264 "אלה אשר יפזרו הונם בדרך אלהים ולא יבואו אחרי פזרם בתוכחות ובתרעומת הנה שכרם את אלהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון" וגם 271 "השטן יפחידכם בעני ויצוכם על התועבה ואלהים יבטיח אתכם חנינה מלפניו וחסד ואלהים רב חסד" (סוראת הפרה) מזהיר אותנו מפני פזרנות שתיראה ע"י זרים. זאת היא צדקת שווא. מתן צדקה מהמניע הזה גרועה יותר מאי מתן צדקה.
בפסוק 265 "דבר טובות וחנינה טוב מצדקה אשר תבוא אחריה תרעמת ואלהים עשיר וארך אפיים" הוא דוגמא טובה למהות של הצדקה.
ככלל פסוקים 261-266 בסוראת הפרה נותנים משל המסביר את טבע הצדקה מבחינה רוחנית ולאיזה משמעות יש לצדקה בחיי המאמינים.
מכיוון שהצדקה היא רק למען האל, היא בעלת תוקף רק כשמשהו טוב ובעל ערך ניתן.
צריך שהנותן רכש זאת בדרכים חוקיות. זה צריך להיו דבר מה שהוא בעל ערך גם לאחרים.
צדקה היא, לפי הנביא מוחמד " להניח חפץ בכף ידו של האל.
לפיכך זה ברור מאילן שאם אתה מניח דברים שהם חסרי ערך בכף ידו של האל אתה מבייש אותו.
ישנם אנשים שחושבים כי מעשי צדקה ירוששו אותם. עבדאללה יוסוף עלי העיר על ספקות כאלה: "לא מין או מעשה נדיב פעם הרוס אחד." אנחנו מעולם לא שמענו על מישהו, שבשל נדיבותו למטרות טובות התרושש. זה הוא מפני שאלוהים הבטיח להמטיר על אדם כזה עם יותר פרסים כספיים (2:268). מצד שני, נדיבות מזויפת, כי היא, ההוצאה המוגזמת עבור להראות או פינוק עצמי עושה המוביל אנשים עד כדי הרס.
בפסוק 273 נאמר "וכל אשר תפזרו לצדקה וכל נדר אשר תדרו ידענו אלהים ואין לפושעים כל מושיע מתן בגלוי טוב, אך מתן בסתר אשר תתנו לעניים טוב ממנו לכם, וכפר לכם מרעותיכם, ואלהים יודע את מעשיכם".
דהיינו שהצדקה היא לנזקק באשר הוא : יהא טוב או רע, יהא מוסלמי או לאו. אין אנו דנים בסוגייה זאת. נושא הצדקה כפי שמודגש כאן הנאת האל וחוויתנו הרוחנית.
הרעיון של צדקה באיסלם הוא בעל קשר ישיר לצדק. זה לא מוגבל לתיקון עוולות. יש בכך הכרה בעובדה שלכל בני האדם (למעט הנכים) יש את הזכות לשאוף לחיים מלאים.
רוח העזרה לזולת כדי לרצות את האל משתקפת באופן הטוב ביותר בחינוך.
בהשראת מסורות של הנביא שהדבר החשוב ביותר בצדקה זה שהמוסלמי ילמד דבר מה, ואז ילמד מספר גדול של מוסלמים אחרים.
אין פלא שמספר גדול של מוסלמים הקדישו את עצמם לחינוך במרוצת הדורות.
ידע הוא הדבר החשוב ביותר ביקום. לכן העברת ידע מאדם אחד לשני היא בעלת חשיבות. המוסלמים במרוצת הדורות דאגו להתחנך ולחנך באופן יחידני ועל ידי הקמת מכתאבות ומדראסות דהינוו בתי ספר ומכללות.
מוסדות חינוך אלו שהוקמו בבתי המורים או בבנינים מיוחדים לשם כך בדר"כ לא גבו שכ"ל. בימי הביינים המדרראסות פרחו ברבבותיהם ברחבי העולם המוסלמי. השכבה המבוססת בעולם המוסלמי עזרו לקיום השוטף של המדראסות לא רק באמצעות הזכאת אלא גם בהפיכת נכסיהם להקדש (וואקף) לטובת המדראסות ההכנסות מהנכסים הללו תאם לצרכים של בתיה"ס.
צאדאקה בצורה של וואקף ידוע בשם צאדקה –א-ג'ריה דהיינו צדקה קבועה.
לעזור למישהו לבסס את עצמו בעסקים, לתת למישהו חינוך הולם, ללעזור למישהו להחלים ממחלה ע"י עזרה כספית, להשגיח על יתומים וחסרי כל , מתן מלגות לסטודנטים.
כל הדברים האלה נכנסים תחת ההגדרה של צאדאקת ג'ריה. זאת הסיבה למה מספר רב של מרכזי רווחה לציבור המשיכו להתקיים בקהילה המוסלמית. ישנן מסורות המורות על חשיבות מתן הצאדאקה בחודש הרמאדאן. לכן בתקופת הצום כמעט כל מי שיכול להרשות לעצמו עוזר לעניים בדרך זאת או אחרת. הפרס על מענק צדקה בסתר הוא פי שבעים מזה שבציבור.
צאדאקה הינו מונח רחב ועושים בו שימוש בקוראן כתור מונח על לכל מקרי הצדקה. זהו דבר כה נרחב עד כי העני שאין לו דבר מוחשי להעניק , חיוך או כוס מים ממנו יחשבו לצאדאקה. התנהגות טובה לרוב מוגדרת כצאדאקה בחדית'. נטיעה או שתילה של ממנו אדם,ציפור או חיה יאכל נחשב גם לצאדאקה.
במשמעות המורחבת הזאת : הרעפת חיבה , לברך מישהו לשלום, פרצוף מחייך נחשב לצאדאקה או בקיצור כל מעשה טוב הוא צאדאקה.
הנוהג של הצאדאקה
בהשראת פסוקים מהקוראן ומסורות ומנהגים של הנביא ורעיו, מתן הצאדאקה ליחידים ו/או למוסדות נותר דבר נפוץ בקרב המוסלמים. הנביא היה הנדיב באדם. הוא היה נוהג לתת במו ידו. כאשר בקשוהו דבר מה לא סרב הוא מעולם. באם לא היה לו מה לתת הוא היה לווה מאחד מרעיו והיה משלם לו אח"כ.
נשות הנביא גם הן היו ידועות במתן הצדקה שלהן. מביניהן ראוי לציין את זיינאב בינת ג'אש אשר הייתה הנדיבה ביותר ונקראה על-ידי הנביא "הזרוע הארוכה". היא הייתה גם מכונה כתור "אם העניים" (אום אל-מאסאקין) בשל מתן הצדקה שלה. גם עאיישה , אשתו הצעירה ביותר של הנביא הייתה ידועה כ"אם העניים" . תמיד כשמישהו אמר עליה מספר מילות שבח, היא החזירה באת אותה דבר בצדקה. אחריהם יש לנו דוגמאות של נדיבות אשר יוסדו על-ידי כאליפים אדוקים בדתם.
פעם כשהנביא האיץ בהם לתת צאדאקה , הביא עומר בין אל ח'טאב את מחצית רכושו ואז גילה ששוב פעם הוא הפסיד לאב באקר שהביא את כל רכושו.
יש דוגמא מעניינת בנדיבות של הכליף השלישי, עוסמאן.
בתקופת הכליפות של אבו באקר , אנשים היו במצוקה נוראה בשל בצורת. הכליף אמר להם להישאר סבלנים, כיוון שבקרוב ה' יקל את מצוקתם. לא לקח זמן רב והשיירה של עוסמאן הגיעה עם סחורה מסוריה. שיירה בת אלפיי גמלים, כולם עמוסים מיני מזונות מסוריה. כאשר הבשורה עשתה לה כנפיים בכל רחבי מדינה. כל הסוחרים הגדולים של מדינה צרו על ביתו של עוסמאן. כאשר הוא יצא לפוגשם, הם הביעו את רצונם המיידי לרכוש את המזונות כדי שיוכלו להעבירם ל לאנשי העיר הזקוקים לזה.
הוא הכניסם לביתו ושאל אותם מהו נתח הרווח אותו הם מוכנים לתת לו בעבור סלורה זאת. "תריסר דירהם על כל עשרה דירהם" הם ענו "אבל אני יכול להשיג מחיר טוב יותר" אמר עוסמאן "אז ניתן לך ארבעה-עשר דירהם" עוסמאן שב וחזר שהוא יכול להשיג רווח גדול יותר והסוחרים העלו ל חמישה עשר דירהם.אך עוסמאן עמד בסירובו. תמהים על גישתו זאת , שאלוהו מי יכול להציע מחיר טוב יותר בהתחשב בעובדה שכל הסוחרים במדינה היו שם. "אני יכול להשיג עשרה דירהם על כל דירהם של סחורה" אמר להם, ואז שאל אותם אם יש מישהו היכול להציע לו מחיר טוב מזה. היה שקט בין הסוחרים ואז עוסמאן ציטט פסוק מהקוראן אשר אשר אלו העושים טוב יתוגמלו עשרת מונים והוא הסביר להם שבכוונתו לחלק את החיטה ושאר מיני מזונות לאנשים הנזקקים של מדינה.
לפי תורת האיסלאם מתן הצאדקה משרתת מספר מטרות.
ראשית היא מתפקדת ככפרה על על החטאים. המאמינים מתבקשים לתת מיד אחרי כל חריגה צאדאקה.
מתן הצאדאקה יכול להיות פיצוי על מחסור במתן זכאת.
צאדאקה מהווה גם הגנה מפני סוגים שונים של רוע.
צאדאקה הודפת סבל בעולם הזה מטילים ספק בקבר ובעונש עם בוא יום הדין.
לכן מומלץ לתת צאדאקה ביום ובלילה, בהחבא ובפומבי כדי למצוא חן בעיני האל "לא עליך הנחותם מישרים, ואולם אלהים ינחה את אשר יחפץ. וכל טוב אשר תפזרו, לנפשכם הוא, ולא תפזרו בלתי אם למען בקש את פני אלהים, וכל טוב אשר תפזרו ישולם לכם ולא תעשקו. לעניים אשר הוצר להם במלחמת אלהים, לא יוכלו עבור בארץ. בענוותם יחשבם הבער לעשירים. תכירם באותותיהם. לא יפצרו באיש בשאלם (ממנו). וכל טוב אשר תפזרו ידענו אלהים" (סורת הפרה, פס' רעד).
מתן צדקה על בסיס קבוע אך בסכום קטן , היא עדיפה ומרצה את האל לפי האיסלם, מסכום גדול הניתן באופן אקראי
צאדאקה היא גם אמצעי לחזק את הרוח מבחינה מוסרית. זה מטהר את הנשמה מהמידה הרעה של רדיפת בצע.
צאדאקה היא הבבואה של הנדיבות של האל / הכל נותן.
אסיים בחדית' המסכם את המהות של הצדקה לפי תורת האיסלם :
"כל מעשה טוב הוא בבחינת צדקה. כשאתה מחייך לאחיך זאת צדקה. כאשר אתה מפציר ברעך שיעשה מעשים טובים זה שווה ערך לצדקה. כאשר אתה מורה להלך את הדרך הנכונה זאת צדקה. כאשר אתה עוזר לעיוור זאת צדקה. כאשר אתה מנקה את הדרך מאבנים, קוצים ומפגעים אחרים זאת צדקה. כשאתה נותן מים לצמא זאת צדקה. העושר האמיתי של האדם לפי השקפת העולם הבא זה הטוב אותו הוא עושה בעולם הזה ליתר בני האדם.
כאשר ימות יגידו האנשים "איזה רכוש הוא הותיר אחריו"? אבל המלאכים ישאלו "אלו מעשים טובים הולכים לפניו"? "
